<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף מא.</h2>
תנו רבנן (מ"ק כ"ג א') כל שלשים יום לנשואין. מתה אשתו אסור ליקח אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים, ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר, פירוש החמירו בנישואי אשה אחרת כדי שתשתכח ממנו הראשונה ולא יתן דעתו על הראשונה בשעה שהוא עם השניה, כדתניא (נדרים כ' ב') ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו, ועוד שמא יבואו בניו לידי אחת מתשע מדות שיהו בני ערבוביא או בני שנואה. ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני ביטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר בשביל פרנסתן. ומעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואע"פ כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה וכמה לזמן מרובה אמר רב פפא לאחר שלשים יום. ומסתברא דהלכה כר' יהודה דאמר שלישי מותר דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, וכ"כ הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ויש מי שרצה לומר שהקובר את אשתו קודם ראש השנה נושא אשה אחרת לאחר חג הסוכות, שעברו עליו ג' רגלים שר"ה ויוה"כ כרגלים הם, ולאו מלתא היא שלא אמרו שהן כרגלים אלא לגזירת שבעה ושלשים אבל לא שיהיו רגלים בשיעורי חכמים ובלשון תורה, ועוד מן הטעם שפירשנו כדי שתשתכח הראשונה ממנו צריך הרחקת זמן.
ירושלמי [יבמות פ"ד הי"א] בפרק החולץ כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום, הדא דתימר בנשים אבל באנשים שלשה רגלים, בשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד, בשיש לו מי שישמשנו אבל אין לו מי שישמשנו מיד, בשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד, כהדא עובדא שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ועד שהוא בבית הקברות אמר לה לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ואע"פ כן כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים יום, משמע מהאי לישנא דקאמר בירושלמי כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים דמותר לכנוס לאחר שבעה מיד, ולישנא דברייתא דקתני בדידן נמי הכי משמע אין לו בנים מותר לישא לאלתר, דאילו שלשים זמן מרובה קרי ליה. וקשה עלי הדבר לומר כן, שאם אתה מתירו בנישואין ובשמחה למה לא יהא מותר לבא עליה מיד, והרי לא מפני הבעילה אסרנו אותו אלא מפני הנישואין והשמחה אסרנו אותו, ואם הנישואין מותרין הבעילה ודאי מותרת, שכל עצמנו לא התרנו הנשואין אלא מפני הבעילה משום ביטול פריה ורביה. ושמא יש לומר דהתירו לו נשואין כדי שלא יקדמנו אחר ולא התירו לו בעילה ולא סעודת שמחה אלא לאחר שלשים, דליל בעילה היא זמן סעודה לחתן כדאיכא בכתובות, ואע"ג דבעלמא אפילו נשואין בלא סעודה אסורין כל שלשים, כאן התירו לו מפני הצורך שהוא צריך לאשה, אבל עיקר השמחה לאחר שלשים.
ושוב מצאתי באבל (פ"ז) דתניא הכי, במה דברים אמורים בזמן שיש לו בנים אבל אין לו בנים או שבניו קטנים מותר לישא אחרת אפילו לאחר שלשים, ומעשה שמתה אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה באבל הכנסי וגדלי את בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה עד לאחר שלשים, מכאן נראה דבין נשואין בין בעילה הכל אסור עד לאחר שלשים, והאי דקתני בדידן לאלתר משום דתנא שלשה רגלים קאמר הכי, דקתני רישא כל שלשים יום לנשואין בשאר אבלים אבל מתה אשתו לא ישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, ותני עלה שאם אין לו בנים אינו צריך להמתין שלשה רגלים אלא נושא לאלתר כשאר אבלים כלומר לאחר שלשים, ומעשה דר' יוסף הכהן הכי הוה שכנסה לתוך ביתו ולא נשאה אלא לאחר זמן מרובה משעה שנכנסה לבית. ומפני שהיה דרכן שמכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה מיד, משום הכי קאמר לישנא דבא עליה במקום כניסה לחופה.
ואי קשיא הא דתניא לעיל מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, ומשמע דבשנשא בתוך שלשים היא דהא קתני לאחר שלשים אינו מדבר עמו תנחומין, נראה לי דגבי אשה כל זמן שלא נשא אשה אחרת שלשה רגלים מדבר עמו תנחומין שהרי אבלותה עליו, לפיכך אם נשא אחרת לאחר שלשים אינו רשאי ליכנס לביתו, אבל בשוק בשפה רפה אומר לו, שכן בכל המתים מדבר עמו מן הצד.
והראב"ד ז"ל מפרש דמותר לישא לאלתר דקתני בברייתא בגמרא דילן לאחר שבעה מיד קאמר, וכי קתני לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה למי שנושא אותה לפרנס בניו הקטנים וכן הנושא מפני שאין לו מי שישמשנו, אבל מי שנושא אותה מפני שאין לו בנים מפני ביטול פריה ורביה דמותר לישא לאלתר כמו כן מותר לבא עליה לאלתר, שאם לא יבא עליה לאלתר למה ישאנה לאלתר. ומה שנראה לי כתבתי.
והתם באבל (שם) שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין, כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום, כיצד לנישואין אסור לעשות סעודת נישואין תוך שלשים יום אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן וכו'. וקשיא לי דהא סוגיין בפרק החולץ דבין אירוסין ובין נישואין בלא סעודה אסורין כל שלשים, ושמא יש לומר דמשום סיפא דקתני אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן וכו' דשרינן אפילו סעודה משום הכי תנא הכי, או שהוא שיבוש בחיצונה הזאת, אבל ודאי אפילו אירוסין בלא סעודה אסורין כל שלשים, כדתנן (יבמות מ"א א') ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכדמפרשינן עלה בגמרא בדוכתא. ואי קשיא דהכא נמי תניא כל שלשים יום לנשואין ומשמע הא לאירוסין אין צריך שלשים, ההיא רבותא תני סלקא דעתך אמינא בנשואין דאיכא מצוה דקיום פריה ורביה לישתרי קמ"ל. ובתשובה לרבינו האי ז"ל התיר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו, וכן עיקר.
נמצינו למדין שכל האבלים בין איש ובין אשה אסור ליארס ולישא תוך שלשים ואין צריך לומר לעשות סעודת אירוסין או נשואין. לאחר שלשים יום מארס ונושא ועושה סעודה כדרכו. וכן אסור ליכנס לבית המשתה לאכול ולשמוח עמהם כל שלשים, בין במשתה של חופה בין במשתה של רשות כל שאוכלין בחבורה של רבים לשם שמחה אסור. ואם סעודה של קדוש החדש וחבורה של מצוה כגון אכילת פסחים מסב עמהן בחבורה לאחר שבעה, וכן בסעודת מרעות לפרוע להם לאחר שבעה מותר. במה דברים אמורים בשאר מתים אבל על אביו ועל אמו לבית המשתה אסור עד שנים עשר חדש, לנישואין ולאירוסין שלו מותר לאחר שלשים, ועושה סעודה כדרכו. מתה אשתו מותר ליכנס לבית המשתה לאחר שלשים ואסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שני רגלים ונושא בשלישי. ואם אין לו בנים או שהם קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לישא לאחר שלשים כשאר האבלים, וכן היא מותרת על בעלה לינשא לאחר שלשים מפני האיבול, ובלבד במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא שלשה חדשים על הדרך המפורש בגמרא בפרק החולץ.
והרמב"ם ז"ל כתב בנשואין כיצד אסור לישא כל שלשים ומותר ליארס אפי' ביום המיתה, ולא דק דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים נמי לאירוסין, דוק ותשכח. עוד פסק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים, ואינו כן אלא נושא בשלישי כר' יהודה. עוד אמר בשלא קיים מצות פריה ורביה או שבניו קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר ליארס ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד לאחר שלשים, וזה גם כן שלא כדעתנו ודעת הראב"ד ז"ל. עוד אמר וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים, ומשמע דנשאת היא מיד, ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום.
בהלכות רבינו הגדול ז"ל אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני ביטול פריה ורביה, כמה בנים יהיו לו ויהא אסור לישא לאלתר, כדתנן (יבמות ס"א ב') לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם, וקיימא לן כבית הלל, ואם היו לו בנים ומתו והיו להם בנים, כבר קיים מצות פריה ורביה דתנו רבנן בני בנים הרי הן כבנים, לא שנא ברא לברתא ולא שנא ברתא לברא או ברא לברא או ברתא לברתא בכולהו קיים מצות פריה ורביה. ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחדא לא.
<h2>דף מג.</h2>
בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום, אמר רב חסדא קל וחומר ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס. פירוש באשה קאמר דמותרת לספר ולכבס לאחר שבעה, והכי תניא באבל האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה, זה כתב רבינו ז"ל בהלכות. אבל רש"י ז"ל אינו גורס שם לספר, אלא גירסתו כך היא במקום שאסור לכבס מותר ליארס שלשים של אבל שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. ופירושו שבת של תשעה באב אסור ללבוש כלים מכובסין ואפי' ישנים ואע"פ שאין בהם גיהוץ, ושלשים של אבל אינו אסור אלא בכלים חדשים לבנים מגוהצין. וכן הדברים נראין לענין הסוגיא כדברי רש"י ז"ל, שאם היה קל וחומר של רב חסדא מן הנשים בלבד יש לומר התם היינו טעמא שלא תתנוול בבגדים של אבל וגידול שער שלשים יום, אבל שבת אחת של ת"ב אין בהם משום ניוול, ולפיכך אסרוה כשם שהיא אסורה בתוך ז' של אבל, והא מילתא ניתי לה בתורת טעמא ולא בקל וחומר, ועוד שהיה להם לפרש בגמרא ומה במקום שאסורה לספר ולכבס מותרת ליארס, ובשלשים של איבול היו צריכין להזכיר שמותרת לספר ולכבס דתניא האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה, שאין הדבר ידוע ופשוט כל כך להקשות סתם בלא הזכרת הברייתא השנויה בהיתר הזה, אלא בכל אדם קאמרינן. ועוד קשה לי לדברי רבינו בעל הלכות ז"ל הרי האשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ, והרי אנו כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ זה אלא מן האשה התקועית, ואולי נאמר דהתם הכי קאמר כאשה שנהגה אבילות כאיש ימים רבים, אלא שאין הטעם נכון להתיר לה, וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה, תכבס הישנים ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים. ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת, ולא תני גיהוץ כלל. ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד, וכן במעברת סכין על פניה של מטה, אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה, שהרי אין דרכן כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו להן בימי אבלות, ודברי טעם הם ונראין הם.
